יוזמת סטודנטים זוכרת חייל /חבר נופל – מובלטת Jewlicious
"מפקד יותם גלבוע – מובלט ב"משפחה אחת
מכתב מחיפה: חיים ומוות – מובלט הדסה מגזין

  יותם גלבוע — יהיה זיכרו ברוך.

יותם גלבוע, בן 21, בוגר "קהילה 2002", נהרג ביום רביעי, ה 19 ביולי 2006, בדרום לבנון, בהתקלות עם מחבלים. יותם היה חייל ביחידת העילית "מגלן".

האומץ והנתינה שאפיינה את יותם בשירותו הצבאי איפיינה את המחויבות שלו לכל דבר שעשה, והייתה חלק חשוב מיותם. אנו זוכרים את היוזמות שלקח על עצמו, בתפקידי מנהיגות שונים בתוך הקהילה שלו, ואת הגאוה הגדולה בהיותו חבר קיבוץ. יותם התמחה כפרמדיק עוד לפני גיוסו לצה"ל ב-2004, ותכנן ללמוד פיזיקה לאחר שיחרורו. בתור חניך ב"נסיעה", יותם ביטא רבות את עומק המחוייבות שלו לארץ ולמדינת ישראל, ובעיקר את רצונו הגדול לתרום לה כמיטב יכולתו, ביחוד ע"י שירות קרבי משמעותי.

נזכור את יותם כאדם בעל אישיות דומיננטית שמקרינה על כל מי שסובב אותו, כחבר אמת, בעל השראה ומנהיג . אנו מתאבלים ומצטערים על האבדן הגדול שלנו.

אנו מזמינים את חברי קהילה 2002, מכרים נוספים או כל מי שקשור להתרחשויות בארץ, להביא לידי ביטוי מחשבות, רגשות, סיפורים שיופיעו בדף זה. אנא שלחו מייל ל-info@nesiya.org עם הכותרת "מחשבות".

ציור בחול

מתוך ספר קבוצה של קהילה 2, קיץ 2002
יותם

הודעה מרייצ'ל שמוקלר

רייצ'ל שמוקלר, קהילה 04, ניו-יורק

המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים.

הפספוס הגדול של לינדסי

לינדסי סיטרמן, סיפור מתוך ספר קבוצה של קהילה1, קיץ 2002

מתוך ספר הקבוצה של קהילה 1, יולי 2002

היו היתה לינדסי. היא טיילה עם קבוצה מגניבה של חניכי נסיעה. באותו היום הקבוצה טיילה על פסגת הר מירון, היה נהדר.

לינדסי היתה אחראית על הפלאפון של הקבוצה, שאותו קשרה היטב לתיק גב שלה, במשך כל הטיול. באותו היום, הקבוצה עצרה למנוחה ופעילות בפסגת ההר ולאחר מכן המשיכו בטיול שלהם במורד ההר עד לבית ספר שדה של הר מירון. רק בסוף הירידה לינדסי הבינה שהפלאפון כבר לא מחובר לתיק שלה. איפה הוא? מה לעשות? קודם כל, מייקל המדריך התקשר אליו. אין קול ואין עונה. הדבר היחיד שנותר לעשות זה לרוץ חזרה במעלה ההר ולמצוא אותו.

באצילותו האופיינית, יותם הציע להתלוות ללינדסי, כי במילים שלו, "אף אחד לא צריך ללכת לבד".

כך קרה ששינהם עזבו את קבוצת המטיילים והחלו לעלות במעלה ההר. הם רצו כמו הרוח, נראה כי לשניהם אנרגיה מסתורית שלא מובן מאיפה צברו אותה. הם הגיעו לנקודה שבו השאירו לכאורה את הפלאפון, אך דבר לא היה שם. אוי לא!

לינדסי הוציאה את הפלאפון האישי שלה מהתיק, ובפעם הראושנה זכרה את מספר הפלאפון של הקבוצה. היא חייגה את המספר. לפתע נשמע צלצול עמום. האם הפלאפון מתחת לעלים? מונח על עץ? אולי על אחד הענפים? איפה הוא יכול להיות?

לפתע עלה במוחם רעיון, לחפש בתיק של לידנסי! אותו תיק שהיה על גבה במשך כל הזמן. וראו איזה פלא- הפלאפון נמצא, בתוך התיק… אופס!

הודעה מסוזן

סוזן קטלר, אמא של אריאל, קהילה 06, קונטיקט

מחשבותינו ותפילותינו עם משפחתו וחבריו של יותם גלבוע. לא הכרנו אותו אך הבן שלנו הוא בערך באותו הגיל, אז אנו יודעים איך הוא, שהיה הילד המקסים שלכם, גדל להיות גבר מרשים. הכאב שלכם ודאי בלתי נסבל. אנו משתתפים בצערכם, חושבים עליכם ועל כאבכם ובעיקר על אבדנכם.

הודעה מנירה וויס

נירה וויס, אמא של יואב, קהילה 2004, לוס אנג'לס, 27/7/06

אני כואבת אתכם את מותו של יותם.

בני יואב השתתף בתוכנית של נסיעה בקיץ 2004. זו הייתה חוויה שאין שני לה הן מבחינת התוכנית העשירה והארגון המוצלח והן תודות לבני הנוער הישראלי שחלקו את הקיץ שלהם עם הנוער שהגיע מחו"ל. מן התיאורים של יואב הבנתי כמה הישראלים האלה מיוחדים ואיך הם שמשו שגרירים חיוביים לארץ כשהם מראים את אהבתם לישראל.

לא הכרתי את יותם אבל אני מרגישה שאני יודעת מי הוא. הוא הילד שיצר קשר אמיתי עם הנוער מארה"ב, שימש דוגמה להתנהגות נאותה, לימד אותם עברית וסלנג ועזר להם להרגיש בבית. יותם הוא המנהיג, המוביל, הלוקח אחריות. הוא זה שתורם. הוא ישראל בשבילי.

אתם משפחה מיוחדת כי זכיתם לגדל ילד כזה.

אלה ימים קשים ביותר לכל ישראלי גם אם אנחנו בגולה, אבל אתם הקרבתם את היקר ביותר.

אני שולחת לכם את אהבתי ובוכה אתכם.

הודעה מסנדי סבט

לאחר ששהיתי בישראל בפעם הראשונה לפני כחודש ימים, אני יכולה להבין עד כמה אפשר לאהוב אותה. אני מקוה שהמצב בישראל ישתפר במהרה. אני שולחת את תנחומי על מותו של יותם. מי ייתן ותמצאו את הכח להמשיך הלאה.

הודעה מקרול וויט

קרול וויט, אמא של מת'יו, קהילה 2006, קלפורניה, 25/7/06

בצער רב קראתי על מותו של יותם. כאם למת'יו וויט, חניך אמריקאי מקהילה 2006, ליבי כואב על משפחתו של יותם, על חבריו, על ארצו. מי יתן וינוח על משכבו בשלום, ושהקב"ה יברך את ישראל ואת ארה"ב.

הודעה מאילנה

אילנה רוברטס, אמא של ג'ולי, קהילה 2006, ניו-יורק, 24/7/06

התמלאתי צער עמוק ממותו של חבר קהילה אהוב. לא היכרתי את יותם אבל אני כן יודעת עד כמה קרובה היתה הקהילה שיצרתם ועד כמה הוא היה אחד משלכם. אני יכולה להבין עד כמה האבדן גדול ואיזה חלל נפער בתוככם.

מישהו פעם אמר לי, שהדבר היחיד שטוב בלב שבור, הוא שיום אחד, מתוך השבר הגדול, מתוך הסדקים- יווצר חלל, והאור יופיע מתוכו.

לכל אילו שהכירו את יותם, אני אתכם במחשבותי.

הודעה מלוסיאן

לוסיאן מטלון, סבתא של יהל, קהילה 2004

אני ילידת צרפת שגרה כעת בארגנטינה וברצוני להביע צער עמוק על מותו של יותם. כמובן שמעולם לא פגשתי אותו אך אני מרגישה כאילו הכרתי אותו כל חיי. בצער גדול שמעתי על מותו בטרם עת, ועל מותם של חיילים אמיצים נוספים.

כולנו מזועזעים מהמצב הקשה שישראל שורה בו בימים אלה. ישראל לא זכתה ליום אחד של שלום או הבנה מן העולם, מהרגע שקמה. נקווה שמותו של יותם לא היה לחינם ושבזכותו ישראל תזכה לשלום בעתיד. אני מתפללת לכך שזה יקרה.

למשפחה ולחבריו של יותם אני שולחת את תנחומי ותפילותי.

הודעה ממלני

מלני לידמן, בוסטון, קהילה 2002, 21/7/06

…קיבלתי שיחת טלפון מהסוג המפחיד ביותר. אני בדיוק אוכלת פלאפל, מלא בחומוס וצ'יפס כשהטלפון צלצל. אני עומדת בתחנת האוטובוס בעודי שומעת את המילים הבאות, "את זוכרת את יותם?" ברור. יותם הקיבוצניק, חזק, שקט, ישראלי. כשאני מדמיינת קיבוצניק, אני רואה אותו מול עיני. עכשיו הוא בצבא, ביחידת עילית כלשהיא, בדיוק כפי שציפינו שהוא יהיה. ברור שאני זוכרת את יותם.

"הוא נהרג היום בדרום לבנון."

יותם??? לא יותם שלנו! הוא רק בן 21. 21 בדיוק כמוך וכמוני! זה לא יכול להיות נכון. ההודעה הזו עדיין לא יצאה לחדשות, אז לא. זה לא יכול להיות נכון. "אני חייבת ללכת", וניתקתי את הטלפון.

בוכה, משוטטת ברחובות ירושלים לבדי, לא מבינה לאן אני הולכת ולמה. אני מכירה את הרחוב הזה, רחוב יפו, כמו את כף ידי, אבל איך שהוא הרחוב נראה שונה דרך דמעותי. אני לא מבינה מדוע אני כל כך עצובה, אבודה, מבולבלת. הרי לא היינו קרובים כל כך, לא ראיתי אותך בשנתיים האחרונות ולא שמרנו על קשר. אבל משהו, משהו בך, יותם.

אתה זוכר יותם, כשאור ואני באנו לבקר אותך בקיבוץ? נתת לי את החיבוק הגדול ביותר בעולם. בדיוק התחלת את הצבא באותו החודש או אולי קצת קודם, והיית כל כך גאה. אבל צנוע, תמיד צנוע. כל כך פחדתי מהרובה שלך. ופגשנו את החברה שלך והסתכלנו יחד בתמונות.

אתה זוכר יותם, איך נהגנו לנגן בגיטרה שלך ביום שישי אחר הצהריים לפני שבת, בקיץ שלנו עם מכון נסיעה, ושלמידת אותי לנגן שירים ישראלים? אני זוכרת יום שישי אחד, בגולן, יכולנו לראות את לבנון וסוריה מהגבעה הסמוכה. שכבנו על הדשא וצחקנו עם קבוצה של אנשים מהקבוצה שלנו. אתה זוכר איך טיפסת על הר שלם שוב פעם עם לינדסי, רק כי היא חשבה ששכחה את הפלאפון בפסגה? כולם צחקו כשחזרתם למטה וסיפרתם לנו שאחרי שהגעתם למעלה, היא מצאה את הפלאפון בתיק.

אתה זוכר יותם, איך חשבתי שאתה יכול לעשות הכל? אתה, הקיבוצניק שלי.

אף אחד לא יודע שום דבר ודאי עדיין, בעודי הולכת ברחובות. ירושלים, ישראל, הארץ שאני כל כך אוהבת, שאני יודעת שאתה אוהב כל כך, הארץ שנהרגת על הגנתה. הלואי ויכולתי לגרום לאנשים שעוברים על ידי לראות מה עשית למענם, לנענע אותם ולשאול, "את/ה אסיר תודה??? הוא היה רק בן 21 והוא מת למען ארצו!"

אוטו חתונה עם סרטים בצבע לבן וסגול עובר, ודמעות טריות יורדות על פני בעודי חושבת על כל הדברים שלעולם לא תעשה עוד- לא תתחתן, לא תלמד באוניברסיטה, לא תהיה אב לילדים, לא תטייל לעוד פסגה של הר. לעולם לא תעבוד יותר בבריכות הדגים בקיבוץ שלך, ולעולם לא תרשים אותנו שוב ביכולת הנפנוף שלך בעודך מכין מנגל.

עוד שיחות נכנסות לפלאפון שלי ואני כבר לא יכולה להתעלם. אף אחד לא יודע בדיוק את הפרטים. אבל יותם, אני לא רוצה לעקל. אני פוחדת עליך ועל כל החברים האחרים שלנו שבמשרתים בצבא ואני כל כך עצובה. יותם, הקיבוצניק שלנו. למחרת, כשהפנים שלך מביטים בי מבעד לעמוד הראשון של העיתון היומי, שוב הדמעות מציפות אותי ואני לא מאמינה ש"יותם גלבוע ז"ל" הוא יותם גלבוע שלי.

בטקס ההלויה אני רואה את ארון הקבורה שלך, מכוסה בדגל ישראל, אני רואה את הוריך והחברה שלך, את האחים שלך שאחד מהם נראה כל כך דומה לך עד שהנשימה שלי נעתקת ואני חושבת, אולי זו טעות?

טקס ההלויה ארוך ואיטי בעודינו הולכים אל בית הקברות של הקיבוץ. הוריך נשענים אחד על השני לתמיכה, וכולם בוכים. אני רואה חברים רבים שלא ראיתי הרבה שנים, אבל החיבוקים עזים במקום שמחים והשתיקה בינינו כל כך כבדה, עד שאי אפשר למלא אותה.

ובמוחי עולה תמונה שלעולם לא אמחוק מזכרוני: החיילים, צועדים, גאים במדיהם הירוקים, כל כך רשמיים, מכסים בשקט ובאחידות את הקבר שלך בעפר. רק אז הבנתי, אתה אינך.

אני לא זוכרת הרבה ממה שאנשים אמרו, חוץ מזה שרציתי שכל העולם ידע שכל האנשים שדיברו, לא סתם אמרו את מה שהם אמרו, זה נכון! באמת היית חבר לכל אחד, תמיד היה אכפת לך ותמיד דאגת לכך שלכולם יהיה בסדר. שהיית פשוט מאוד יותם.

אני יושבת פה עכשיו, אחר צהריים, מסתכלת בהרי ירושלים המוזהבים באור השקיעה, לפני שבת. יש ריח טוב לרוח הנעימה שנושבת, ולארץ הזו יש יופי תנ"כי. אני רואה שדמעותי זולגות בזמנים שונים במשך היום, כשאני נזכרת שאינך עוד. אלה דמעות שאני לא יכולה להסביר, על אבדן שאני לא מסוגלת להבין או להכיל. אולי בשביל ישראל היית עוד חייל שנפל, שתמונתו בעיתון. אבל בשבילי היית חבר…